יום שני, 19 ביולי 2010

לעצמי


לעצמי השיר הזה נכתב, כעומק תפילה מהדהדת מעל מפרש משוחרר
מתכתב עם נפשי אשר בוחרת בסיס לעמוד ולגדול בו
נשכב בסופו של יום קיץ בוער ללא כח יכולת להביט בחיים
נזעף כי היום בו ארזתי זמני הוא היום שרציתי להיות אמיתי

מבט בעיני הסערה בליבי
נפשו של גיבור עם שריון אימתני

בשבילי הסיפור שנכתב לפניכם, עוצמות של הרגש כמשב מפוזר
מדבר עם שיקוף של דמותי העומדת באין מחסה וניצבת איתן
בוהה בנייר בכוחות אחרונים של יום סתיו המחיש את עליי אל הקרקע
מתבייש בראותי את הזמן שגלש וזלג לי מתוך מסכה של אושר זמני

רוחות הסופה שהניסה אותי
קמלה אז רוחו של אביר אצילי

לזכרי אגדה נכתבה הנה כאן, כחלום וכמיהה שהופרח ונגמר
העליתי באוב את עצמי הנושן את ההוא שהיה כאן וחלף עם הזמן
נזכר בצינת הריחוק המבודד, בעומקו של יום חורף המרדים את חיי
תוהה אם ביום שאקיץ מהכפור אמצא את הזמן שאצור בעצמי

צינת השלגים הקפיאה רוחי
נדם ניגונו של חליל מלכותי

אני האומר מילים אלו לכם, תפילה מן הרגש חלום מחוזר
שלם עם עצמי והדמות של נפשי גדול וחזק הנה אני כאן
חווה את מימוש החיים בידיי כי בוקרו של אביב העיר כוחותיי
יודע עכשיו כי הגיע הרגע, יוצר את האושר, הזמן הוא שלי

עם קרן של שמש נולדה אז נפשי
האביר הגיבור חבר לדרכי

יום שלישי, 13 ביולי 2010

אחרי שנה

הזמן שריפא, הכאב הנורא, החיים שנולדו אז מזמן, הארה.
מתהלך לו ההלך מדי יום בנפשו ושומע את הד צעדיו בחלל קיומו
רק פינה מאוכלסת שבה גר האדון, מתקיימת הדרך שבחר בגאון
מחלק הזמנות לביתו הקטן שעדיין לא קם ועוד לא נערם.
ישוב בכיסא המציג את פניו מעט מגופו ולעיתים את שיריו
אל מול צג של מעבר ומעל לכתליו נשלחים מדי יום הררי פיוטיו
נישא הוא מעבר לפסגות ללא גבול כחולש על העמק שבלבו הוא שתול
אני המרכז של מסוע יומי, מצעד ניצחון המכריז על בואי
כשאגת המילים שיצאו מגרוני הנני הוא הילד שמירר אז בבכי
מכותר במימי האגם המוזהב המלא דגיגונים שנופלים לרגליו
כזרם מוליך את אוצרות הנהר עמוק אל הפלג המוביל אל ההר
ההר השופע כל טוב וחיבוק יודע גם איך להבליט הקיטוב
כי שנה לה חלפה והנה אני כאן אותו בן אדם שהרגיש אז אבדן
באין ספור רגעים של יגון ושנאה של עצב ודמע תסכול וקנאה
עלתה לי דרכי אז מיד מול עיניי וידעתי לומר ולרצות את חיי
הזמן שריפא, הכאב הנורא, החיים שנולדו אז מזמן. זה קרה.