רגשות אשם ומתנות

מכירים את שביזות יום א' שיש לנו? חיילים בצבא, אזרחים ועבודה, תלמידים ובית ספר? לאבא גרוש זה ביום שהילד הולך. הילד היה אצלך כל הסופ"ש ואתה מתחיל לספור את הדקות לאחור לרגע שהוא יעזוב ובעצם אתה כל הזמן מנסה רק לשכוח את הספירה הזאת אבל מה לעשות - זה תמיד שם ברקע.

אתה מנסה להרוויח כמה שיותר רגעים של הנאה איתו, רגעים של ביחד, אותם רגעים שנקראים KODAK MOMENTS באנגלית. רגעים שננצור לנצח. אתה עובר איתו על שיעורי הבית שלו ומנסה לתת לו להרגיש כמה אבא מבין מנוסה ואחראי לתת לו גיבוי לגבי הלימודים, וזאת למרות שממש לא מעניין אותך ואולי אפילו לא ממש משנה לך מה הוא לומד כל עוד יהיה איתך.

אחרי זה אתם יוצאים לטיול או שוטפים את האוטו ביחד או שעשוע אחר בכדי למלא את הזמן שיש לכם האחד עם השני, אותו זמן שהוקצב מראש. 29 שעות בשבוע אם הוא לא נשאר לסופ"ש ו 53 שעות בשבוע במידה והוא כן נשאר. תעשו את החישוב: 31% מהשבוע אם הוא נשאר לסופ"ש ו17% אם לא.

לריב על שעות נוספות זה לא יביא כלום. אם כך מה שנותר הוא באמת לנצל את הזמן בצורה הטובה ביותר האפשרית. ואיך עושים את זה? שאלה טובה. האם נעשה כל מה שהוא רוצה? הרי זה הזמן שלו איתי. אולי נעשה מה שאני רוצה? הרי זה הזמן שלי איתו. טוב, ככה אף אחד לא יצא מרוצה. צריך להגיע לעמק השווה אם כך, וזה אומר לעשות מה שהוא רוצה. אבל בכל זאת אם נעשה כך איך ישאר לי זמן לתרום את חלקי בחינוך שלו? ובכלל - איך תהיה ההשפעה שלי על חייו? האם אני אהיה מבחינתו רק האבא המגניב שבאים לשחק אצלו ואפשר להשוויץ בו בפני כל החברים? אותו אבא שיקנה משחקים וישחק ויעשה שיגועים?? סביר להניח שכן. אבל למה?

אולי רגשות אשם.

 אולי אני צריך לתת לו את כל מה שהוא רוצה כי פתאום לי טוב יותר מבעבר, ואולי אני יכול פתאום לראות את החיים שלי ושלו בצורה ברורה יותר וללא הפרעות כמו קודם. אם המון גברים נשואים מרגישים מעין מחנק בנישואים שלהם עד הרגשה של כלא ממש ופתאום הם מתגרשים והנה יש להם המון חופש ממה שהפריע להם בעבר והם לא ממש יודעים איך לעבד את הנתון הזה. חלקם מתחילים בסידרת "כיבושים" בסגנון גולני או צנחנים - "קדימה הסתער" לעבר כל מחשוף אפשרי - ויש שאותם גברים שפשוט מתחילים לצאת לחופשות בארץ ובעולם בתדירות גדולה יותר. יש גם גברים שמתחילים לבזבז כסף על עצמם בצורה מוגזמת, או להבדיל - מתעסקים בתחביב שלא היה להם זמן אליו לפני כן. ויש כמובן את אלו שהולכים על הכל, או על הרוב.

אני זוכר שלפני שנה וחצי בערך טסתי עם חבר לחו"ל. החבר, בסטאטוס דומה לשלי רק עם וותק גדול יותר ממני במקצת, קנה לבנותיו בערך את כל דרום ספרד בצורת מתנות קטנות ובגדים. עד מהרה שמתי לב שאני מדביק אותו בקצב קניית המתנות לבן שלי ומנסה להשיג עוד ועוד שטויות וצעצועים לילד. בכל קניה של משהו חדש הרגשתי אושר. כאילו שקניתי את אותם דברים לעצמי. ידעתי שאני לא מאושר מעצם הקניה לבן שלי אלא שפשוט יש לי איזו מיכסה להגיע אליה בנושא המתנות, כאילו שאם אקנה יותר מתנות אוכל להרגיש טוב יותר עם עצמי. אז קניתי וקניתי עד שכבר לא יכולתי לסחוב במזוודה יותר. וזה עזר.

נראה לכם?

חצי שנה אחרי זה טסנו שוב יחד אני ואותו חבר הפעם לתאילנד, והפלא ופלא - החבר הצליח במשך שבועיים לקנות בערך את מה שמשפחה מצליחה לקנות בחודש. והכל בשביל הבנות. ממש כמות כפולה של מתנות מאשר דרום ספרד חצי שנה לפני כן. וכן, גם אני בדיוק אותו דבר. כמות המתנות שהבאתי לבן שלי היתה פשוט מטורפת. אז הבנתי משהו שאנחנו עושים... ככל שאנחנו טסים רחוק יותר ונהנים יותר ככה אנחנו מרגישים רע עם עצמינו לגבי זה שהילדים לא איתנו ולכן בכדי לפצות על כך אנחנו קונים להם יותר מתנות.

אז למה?

למה אנחנו בכלל מרגישים רע שנסענו בלעדיהם? הרי רצינו לטוס בלעדיהם רק אנחנו כדי לעשות חיים, לעשות מה ששני גברים גרושים יכולים לעשות בחופש כזה. זאת הסיבה. נגיד אותה בקול רם, לא רצינו להיות עם הילדים שלנו. רצינו חופש!! רצינו להיות ילדים בעצמינו בלי אמא ובלי אחים ובלי שכנים ובלי... נו אתם מבינים למה אני מתכוון.

ואיך הילדים קיבלו את העניין לדעתכם?

"מה אבא, באמת אתה טס? ומה תביא לי?", "אבא אפשר לבוא איתך? לא? טוב אז אם ככה תביא לי את הבאקוגן הזה ואת החללית הזאת ואת..." ועוד הסכמים כמובן מפה עד שם ובחזרה. ואתה אומר "כן בטח אין בעיה אם אני אמצא אני אביא לך הכל רק תגיד."

אז אם נסכם את זה אז נוכל לומר שבמקרה של נסיעות לחו"ל רגשות אשם הם החברים הטובים ביותר של הילדים. כן, ככה ילדים רק מחכים שטטוס לחו"ל כי אבא מביא מלא מתנות כל פעם שהוא טס, ומי לא אוהב מתנות?? אז ברור שנמשיך לטוס וברור שנביא מלא מתנות כאשר נחזור ואולי, אולי פעם נצליח גם להרגיש טוב כשנהנה.

למען הבן שלי

"קח תרים את ותשמור, זה יתן לך מזל בחיים." אמרה לי מיכל או שמא היתה זאת ורד או ירדן או בכלל נראה לי שהיתה זאת אביבית. לא נו מה אני בכלל נכנס לכל זה כל מה שרציתי לספר זה על הסיכה שמצאתי על הרצפה של הבר הקבוע. אותה עמדה ידועה של תצפית על המתרחש, הכל רוחש מזימות כמו חצר המלכות הצרפתית של המאה ה16. נשים בחבורות של 2-5 מצטודדות בינן לבין עצמן כמו מארגנות שוד לאור הירח ומדי פעם מגניבות זוג עיניים מצומצמות לכיוון מטרה, שהיא בכלל חבורה מנופחת של 2-3 גברים מפוטמי אגו ושרירים המרבים להתפאר על כל גרם אשר הצליחו להעלות באיזור הזרועות והחזה. מעין שוק בשר שלא נם לעולם, שלא יעמוד מלכת ומתודלק קבוע בעזרת אלכוהול ומוזיקה. ואותה סיכה שהיתה על הרצפה אמורה לתת לי מזל באיזה עניין בחיים? ואם מעכשיו יש לי מזל אז למה את לא נשארת לחלוק אותו איתי?? אהההה הבנתי את מעבירה לי את המזל שלך שהיה מונח על הרצפה, לא? טוב נו לפחות ניסיתי. ניסיתי מה בדיוק? אז זהו שמאז שהתגרשתי אני מנסה לעשות כל שביכולי למען הבן שלי והנה מגיעה הזדמנות לעשות משהו למעני ואיכשהו זה מפספס כל הזמן. זאת לא הפעם הראשונה כמובן ומשהו אומר לי שזאת לא תהיה האחרונה. ממש לא.

אני מנסה כל הזמן לארגן את סדר היום השבועי שלי כך שלבן שלי יהיה כמה שיותר זמן איתי או להפך,אני כבר לא יודע איך לראות את זה אבל זה הולך טוב ככה או ככה. ולמה אני עושהה את זה... למענו. למען הבן שלי. כי אני חושב כל הזמן על איך לעזעזל הוא ילמד לחסל את האוייב הבא באקס בוקס? או מי יוכל ללמד אותו יותר טוב מאבא שלו איך בוחנים אם למישהו מסויימת יש מיזת חזייה קטנה מדי למידותיה?? רק אני יכול. וזה באמת רק למענו. אני זוכר שכאשר אני הייתי ילד אבא שלי לקח אותי לים ואמר לי "בוא נשב כאן על החול ונצחק על אנשים"!!! הבנתם את זה? אלו בדיוק אותם דברים שאני מדבר עליהם שאף אחד מלבד אבא לא מסוגל ללמד אותך. מי בעולם השפוי הזה ילמד אותי איך לצחוק על אנשים? מי?? רוח הקודש? הבבא בובה?? לא, רק אבא. אמא? ברור שלא. רק אבא!! ושוב למען מי אני עושה את כל זה...

למען הבן שלי כמובן

אז עכשיו אחרי הגירושין יש פתאום מרחב מחיה חדש לעצב את החומר בידי היוצר. להקים את הגולם על רגליו ולתת לו להשתלח יודע יותר מכולם. כי הוא הרי הכי טוב מבחינתך והסיבה שהוא ילמד אותך ליצחוק על אנשים ולדעת מה מידת החזיה הנכונה היא בגלל שהוא יודע שאתה תצחק ותהנה מדברים האלו כי אתה קורצת מאותו חומר ותהפוך לגולם בדיוק כמוהו רק מוצלח יותר. כל מה שאבא באמת רוצה זה שאותו זמן שהוקצע לכם על ידי בית המשפט יהיה זמן שמח ומהנה. כל השאר לא ממש משנה. כל הסיכות וכל המזל שנשפך מהן לא ישנו כלום ולא יועילו בכלום. אבא עושה את זה בשבילך. אבא עושה את זה בשביל הבן שלו. בעולם. אין הפרעות ורעשי רקע לגבי איך אני צריך לחנך או לדבר בפניו. יש רק את הזמן שלי, הרי קיבלתי אותו בפסיקת בית המשפט לא? "יש עכשיו את אבא וזה הזמן שלך איתו." כך נאמר לפחות. אז הנה הזכות החוקית שלי לבלבל לבן שלי את השכל על איך להפוך לגבר בעולם המוזר הזה. עולם שבו משפחות גרות בפרטים בודדים על פני המפה. ניתן אפילו לומר שאם אנו חיות להקה אז הלהקה שלנו כיום היא אותה להקה רק שהיא מפוזרת על טריטוריה הרבה יותר גדולה. הרבה בזכות המצאת האימייל הפקס והפלאפון. אותם אמצעי תקשורת שבזכותם מיכל/ורד/ירדן/אביבית יכולות לתת לי כמה סיכות מזל שהן מצאו על הרצפה באיזה שוק בשר רווי עשן ואלכוהול ולנפנף אותי להמשך חיפושי אחרי סדר יום שהוא למען הבן שלי.

 אם זה למען הבן שלי אז מה אני עושה בכלל במקום כזה?

 כי אולי אבא צריך להיות גם אותו אחד שמצביעים עליו בהקשר של הבחור שמשקיף על הנשים בפינה הנגדית של הבר. או אולי הוא צריך להיות גם אותו אחד שמקבל את הגזירה שאי אפשר לחסל את האויב החדש באקס בוקס בדרכים קונבנציונאליות כי מתישהו צריך לרמות. אם נחזור לאותו רגע על חוף הים שבו אבא מלמד אותי את סודות המקצוע של איך לצחוק על אנשים, אני יודע בדיוק על מי היינו צוחקים באותו רגע... עלי!!! הרי איך אפשר שלא לצחוק על המצב הזה שבו שמתי את עצמי? גבר שחושב שהוא מלמד את הבן שלו על עובדות החיים כאשר הוא בעצמו מגלה אותם כל רגע מחדש, חומר לעוס משהו לא? כמו אמא או אבא ציפור שמעלים גירה אוכל מעוכל לגוזל שלהם ומרוצים שעשו את העבודה של להאכיל אותו. חחחח לאכול אוכל לעוס זה קצת לרמות במילון שלי. אמנם זה סותם את הבטן אבל פותח את הראש למחשבות על מסעדה מוצלחת יותר לדעתי.

אז אבא מרמה קצת לפעמים זה נכון. הוא מחפש איך שיהיה נוח יותר גם לו וגם לך. והוא מנסה ליצור את המציאות שהוא יכול לשים אותך במקום גבוה יותר מכולם כי הוא יודע יותר מכולם. כי הוא הרי הכי טוב מבחינתך והסיבה שהוא ילמד אותך ליצחוק על אנשים ולדעת מה מידת החזיה הנכונה היא בגלל שהוא יודע שאתה תצחק ותהנה מדברים האלו כי אתה קורצת מאותו חומר ותהפוך לגולם בדיוק כמוהו רק מוצלח יותר. כל מה שאבא באמת רוצה זה שאותו זמן שהוקצע לכם על ידי בית המשפט יהיה זמן שמח ומהנה. כל השאר לא ממש משנה. כל הסיכות וכל המזל שנשפך מהן לא ישנו כלום ולא יועילו בכלום. אבא עושה את זה בשבילך. אבא עושה את זה בשביל הבן שלו.

  J

איך להיות אבא גרוש?

נו... אז איך עושים את זה? איך מתפקדים כאבא? ולא כל שכן גרוש? לא יודע מה אני ביל קוסבי? אף אחד לא הסביר לי איך עושים את זה וגם לא זכור לי שקיבלתי את המדריך למשתמש בבית היולדות. פתאום הוא יצא הגוש בשר מכוסה בשיער רטוב ומלוכלך וכל כך יפה שהתאהבתי בו באותו רגע... שניה שניה שניה, זה בלוג של אבא לא של אמא אז מה פתאום כל המוצי פוצי הזה אההה? אולי כי הוא כל כך יפה. טוב אז הוא יצא ולמרבה הפלא הוא היה מאוד שקט לא הוציא מילה מהפה הקטן שלו. לא איפה אני לא מי אני לא תחזירו אותי חזרה... כלום. כל הכבוד גבר תשתוק ותמשיך ככה, ואז בלי לשים לב עפה לה כאפה על התחת הקטן שלו והוא נבהל והתחיל לומר את כל מה שציינתי למעלה ועוד המוןןןן דברים אחרים בשאגה ענקית כזאת בבבוווואאאההההה!!!! מסכן קטן שלי, נו מה יהיה עם המוצי פוצי?

אז ארזנו את המשלוח והכנסו לו כמה זריקות ואספנו כמה טונות של חיתולים ובקבוקים ושאר ירקות בנוסף על הטונות שחיכו לנו כבר בבית שאגרנו במשך החצי שנה האחרונה, ועלינו לרכב. הגענו הביתה ואז התחילה המסיבה הגדולה- להיות אבא! אבל איך לעזעזל?? איך להיות אבא??? מה לי ולזה? כל מה שרציתי היה... ואז שוב הוא בכה. ושוב ראיתי אותו קטן והרבה יותר נקי ממקודם ולא ממש היה איכפת לי מה רציתי פשוט הוא היה שם בידיים שלי וידעתי מה אני רוצה. אותו.

עברו שנים והמון שאלות, השאלו הראשונות היו: גרררר חחח מלללל. אח"כ הן הפכו ל אבא אמא קקה. ומואחר יותר הפכו ל אבא איפה אתה? אמא איפה את? ואז גם השינוי הגיע אותו שינוי שלא היה מתוכנן וממש לא היה רצוי לאף אחד מאיתנו לפחות ככה חשבנו כאשר חלמנו על העתיד שלו... הגירושין.

הגירושין, הפרידה, המעבר לבית חדש, הבילבול הגדול שלו, הפחד האדיר שלי מהפגיעה בו, ואז שלב השאלות: אבא למה יש לך בית חדש משלך? אבא למה אתה לא מקריא לי יותר סיפור לפני השינה? אבא למה אתה לא רוצה להיות לידי כל יום?  שאלות שאין לי תשובה אמיתית להשיב לילד בן 3.5 שכל מה שעובר לו בראש זה שהוא איכשהו אשם במצב. לך תסביר לילד הזה שאבא לא יכול לתת לאמא את מה שהיא רוצה, ולך תסביר לו מה אמא רוצה, ולמה אמא לא יכולה לתת לאבא את מה שהוא רוצה, ומה לעזעזל אבא רוצה???

אבא רק רוצה לדעת איך להיות אבא!!

והפעם גם איך להיות אבא גרוש. כל מילה נשקלת מאה פעמים לפני שיוצאת לאוויר וכל משפט צריך להיות מנוסח בצורה שלא תפגע בזאטוט הזה. וכל זה גם כאשר הראש עדיין עסוק בפרידה מאותה אשה. אבל אני גבר לא?? אני החזק כאן (לפחות ככה סיפרו לי פעם), למה אני צריך להיות שבו"ז ומדוכא בגלל שמשהי כבל לא איתי ועכשיו בגללה אני לא איתו כל יום? למה?...רגע רגע לקחת אוויר, לספור עד 10, בגללה? ומה אני? מה אני עשיתי בכדי להגיע למצב הזה? לא מצליח לשים את האצבע על זה כרגע אבל נגיע לשם יום אחד אני בטוח. טוב אז נצא מתוך הנחה שבאמת יש לי יד (או שתיים) בדבר ונראה מול מה בעצם אני מתמודד כרגע. ילד בן 3.5 שלא מבין באיזה משחק מפגר ההורים שלו משחקים איתו. אולי זה סוג של מחבואים שבועי כזה שמשחקים אותו כל השבוע? אבא מסתתר איפשהו איזה יום ואז מגלה את עצמו ולוקח אותי לבית החדש שלו ואז תור אמא להתחבא? או שזה משחק של העברת הודעות מוזר כזה שלא ממש הבנתי את המטרה שלו, אבא אומר משהו ואני לא מבין אז אני מספר לאמא מה שאבא אמר לי והיא עושה פרצוף מוזר ואומרת משהו שגם אותו אני לא מבין אז אני מספר לאבא מה שאמא אמרה ואז תורו לעשות פרצוף מוזר שכזה, באמת משחק לא ממש מעניין.

אז עכשיו הזמן שלנו מוגדר, כלומר, אם פעם הזמן שבילינו היה חלק מהיומיום אז היום הוא מוגדר בחוק כ"זמן של אבא" אותם ימים שהבן שלי נמצא ברשותי או בחזקתי או כל מילה אחרת שהחוק מחליט להשתמש בה. אז כיום השאלה שלי היא התארכה במילה אחת...

איך להיות אבא גרוש??

איפה השארתי את המדריך לאבא העתידי שחילקו לי בבית היולדות??? אההה נכון לא חילקו. טוב נו מילא, מה לעשות שיש לנו רק את החיים ואת עצמינו לנסות את כל הדרכים ולעשות את כל הטעויות האפשריות בדרך, ואם אפשר אז למה לא לבלבל לבן שלי את הראש עד שהוא ישתגע בגלל הבעיות של אמא ואבא שלו?? מה טוב שנתנו לכולנו את הזכות הזאת.

אז למה אני בכלל כותב את כל זה? אולי כי אין לי מקום אחר לומר את הדברים האלו, או אולי כי כאן באינטרנט אני יכול לכתוב מה שבא לי וגם לכל אחד אחר מותר לכתוב מה שבא לו אפילו כאן אצלי בבלוג הזה או השני. אם מישהו מרגיש משהו או מזדהה עם מה שרשום כאן הוא מוזמן לומר את זה אם לא אז לא. מה שחשוב זה בעצם שאולי לא קיבלנו את המדריך ההוא ועדיף שכך כי ככה כל אחד לומד דרך אחרת שתענה על השאלה... איך להיות אבא? ועוד גרוש. חחחח.

אינוויקטוס

שָׁחֹר כִּתְהוֹם אֵין קֵצֵה

מִבַּעַד לַלַּיְלָה שֶׁעָלַי יְכַסֶּה

מוֹדֶה אֲנִי לְאֵל – כָּזֶה אוֹ כָּזֶה

עַל נַפְשִׁי הַבִּלְתִּי מוּבֶסֶת

שָׁבוּי בִּצְבָת מֻפְקָר לְחַסְדֵי הַבּוֹרֵא

עַפְעַף לֹא הֵנַדְתִּי, מִבֶּכִי נִמְנַעְתִּי

בְּאִבְחַת שׁוֹט צוֹלֶפֶת, בְּיַד הַמִּקְרֶה

שָׁתַת רֹאשִׁי דָּם, אַךְ אוֹתוֹ לֹא שָׁמַטְתִּי.

מֵעֵבֶר לְסַף הַדְּמָעוֹת וְהַזַּעַם

אוֹרֵב לוֹ הַפַּחַד, רַק צֵל וּצְלָלָיו

וְאַף שֶׁנָּגַס בּוֹ הַזְּמַן לֹא פַּעַם

לֹא אִירָא, לֹא אֶפְחַד מִפָּנָיו.

וְהַיְנוּ הַךְ כַּמָּה צַר הוּא הַשַּׁעַר

וְעַד כַּמָּה תֶּאֱרַךְ מְגִלַּת הַדִּין וְהַצַּעַר

אֲנִי הוּא הָאָדוֹן לְגוֹרָלִי

אֲנִי רַב הַחוֹבֵל שֶׁל נִשְׁמָתִי שֶׁלִּי.

וויליאם ארנסט הנלי.