אספר לך ילדי את הסיפור על הפרח שלא יודע לפרוח
אשר נסתר בהרים ונחבא בין אבנים
ולעולם לא ידע על דמעות הגיבור שמנסה אותו לפתוח.
זהו הפרח שגדל ולקרון הוא שאף אך פחדו של ליבו
נעמד אז מולו וגירש כל רצון של פריחה מדרכו.
חשב אז הפרח "ובכן מה העשה? קיים בי הצורך לכבוש את דרכי,
ללכת בנתיב הקיום של נפשי. אך איך אתקדם אפילו שעל נוסף
אם כאן מול עיניי עומד הפחד הישן?"
הפחד הזה ששולט בגורל , מוציא את עוקצו ומוריד את המורל.
הפחד שיש בו לעצור את הכל, את כל התנופה שהיתה בי אתמול.
ניסיתי לפתוח את ראש כותרתי וכמעט שפרשתי את העלה השלישי
והנה הפחד חזר והטריד, הקיף את ראשי ודרך על חזי.
אתה לא תפרח כי אינך אמיתי, אתה לא תרים את ראשך האמיתי!!
עצוב ונדכא קמל לו הפרח, דימם ונשרע על אדמה חרוכה
אותה השריפה שהפחד שרף ועיכל כל פינה הגונה של חיים,
"עדיף אז לפרוח בצבעים אחרים ולא בצבעי היפים והמקוריים"
חשב והגה לו הפרח תכנית, "אקנה לי עלים בצבעים שונים שאותם הפחד הישן לא יסיר.
אתן לי שהות בעולם המתוק, אטעם מגווני הקיום הרחוק,
בחיוך אזדקף ואראה לכולם את קרני חיוכי הגדול החמים.
ובבוא היום אוכל לחזור לצבעיי לאותם העלים שמתחת לבגדיי.
יום יבוא ויגיע מקור חום אל עליי, יפה והדור ורך בכנפיו
יניח מגעו על צבעיי היפים, על הכתר הבז לרגשותי האמיתיים,
יסמקו עלעלי החבויים מתחתיו וירגיש את חומי הבוקע ממעמקים.
ואז אגלה את מקור האמת את הטוב היפה
והקול הזועק."
וביום אשר בו הגיע רצה הפרח להראות את עליו האמיתיים
ואז, ללא משים וללא הבחנה חזר גם הפחד ואיתו הבריחה.
המנוס למרחק למרחב המוגן האיזור שנחבא מכל פרחי הגן.
ולכן כך, ילדי, הפרח היפה מכולם אינו בנמצא.
לפעמים את ריחו נרגיש וניחוח של חלום יעלה בנו חיוך והתרגשות.
מתי יגיע יומו לפרוח אולי לעולם לא נראה את צבעיו, אולי לנצח נחכה לו עד בוש.
יודעים אנו שיש פרח אגדי שלו הפריחה היפה בנמצא,
אבל עד אותו יום ילדי
הפחד הוא קוטל הבינה.
