יום שישי

קשה לי, בודד פתאום צריך לשמוע שקט
מחשבות על אישה כל הזמן
לא מחשבות אהבה ולא מחשבות כאב
לא מחשבות של סגידה ולא מחשבות של כמיהה
היא שם בשבילי לא כאן
האם תהיה האחת לנווט את הזמן
האם האשה שתפרוס לבבה תהיה היפה שמבעד למסך?
זה מתחיל בכמיהה ועובר לתחושה של שייכות, אני שייך לעולמה
היכן היא בעולמי? מדוע נבצר ממני זכרון מוחשיותה?
איך יכול להיות שאני אוהב ולא מסתער?
איך יכול להיות שאני עצוב כעת ולא משתולל להשגתה?
היא מראה לי דרך נעלמה, את הדרך שידעתי על קיומה
הדרך שלא הצלחתי לגלות מעולם, והיא הצליחה להוליך אותי בה
כל כך רוצה להלך שם איתה אבל היא לצידי רק בת לוויה
הרצון ללא יצר, הכמיהה להכרה, להכיר אותה, כל הזמן מקווה שתרסן אותי
את הדרך הישנה, את הדריסה של הלב והפריצה למרחב האישי
היא רואה בי כפרס לכל מי שישיג אותי באמת
היא אומרת שרוצה בי רק לעצמה, מהפחד היא משכה ידיה בחזרה
היא הכינה מקום לעצמה, לידיה, אצלי, אבל לא מעיזה לקחת אותי
אולי כך בשעות שכאלו, ימים כה יפים העברנו בינינו
נזכר אני במילים הנכונות הרוצות, מרחיקות, מלטפות
באהבה שדומעת, שהרגישה את ליבי, שנחשפה לנשמתי
הפחד הוא מעין מסך אפל שבו יש חור קטן מאוד שמאפשר להציץ
ומעבר לחור תראה מה שתרצה, מה שתבקש, משאלות הלב
ניתן לקבל את הכל אבל בשביל זה צריך לקרוע את המסך הזה
ואת המסך הזה אי אפשר לתקן אחרי מעשה. ממש מפחיד
כי המסע הוא רק קדימה לא חוזרים אחורה. הפחד
אני לא מפחד, אני יותר מבולבל האינסטינקט שלי אומר עצור
הראש שלי אומר עבור והלב שלי אומר תחבק, אז אני מנסה
את כולם.
עצוב לי היום