אחרי שנה

הזמן שריפא, הכאב הנורא, החיים שנולדו אז מזמן, הארה.
מתהלך לו ההלך מדי יום בנפשו ושומע את הד צעדיו בחלל קיומו
רק פינה מאוכלסת שבה גר האדון, מתקיימת הדרך שבחר בגאון
מחלק הזמנות לביתו הקטן שעדיין לא קם ועוד לא נערם.
ישוב בכיסא המציג את פניו מעט מגופו ולעיתים את שיריו
אל מול צג של מעבר ומעל לכתליו נשלחים מדי יום הררי פיוטיו
נישא הוא מעבר לפסגות ללא גבול כחולש על העמק שבלבו הוא שתול
אני המרכז של מסוע יומי, מצעד ניצחון המכריז על בואי
כשאגת המילים שיצאו מגרוני הנני הוא הילד שמירר אז בבכי
מכותר במימי האגם המוזהב המלא דגיגונים שנופלים לרגליו
כזרם מוליך את אוצרות הנהר עמוק אל הפלג המוביל אל ההר
ההר השופע כל טוב וחיבוק יודע גם איך להבליט הקיטוב
כי שנה לה חלפה והנה אני כאן אותו בן אדם שהרגיש אז אבדן
באין ספור רגעים של יגון ושנאה של עצב ודמע תסכול וקנאה
עלתה לי דרכי אז מיד מול עיניי וידעתי לומר ולרצות את חיי
הזמן שריפא, הכאב הנורא, החיים שנולדו אז מזמן. זה קרה.

הפרח שלא ידע לפרוח

אספר לך ילדי את הסיפור על הפרח שלא יודע לפרוח

אשר נסתר בהרים ונחבא בין אבנים

ולעולם לא ידע על דמעות הגיבור שמנסה אותו לפתוח.

זהו הפרח שגדל ולקרון הוא שאף אך פחדו של ליבו 

נעמד אז מולו וגירש כל רצון של פריחה מדרכו.

חשב אז הפרח "ובכן מה העשה? קיים בי הצורך לכבוש את דרכי,

ללכת בנתיב הקיום של נפשי. אך איך אתקדם אפילו שעל נוסף

אם כאן מול עיניי עומד הפחד הישן?"

הפחד הזה ששולט בגורל , מוציא את עוקצו ומוריד את המורל.

הפחד שיש בו לעצור את הכל, את כל התנופה שהיתה בי אתמול.

ניסיתי לפתוח את ראש כותרתי וכמעט שפרשתי את העלה השלישי

והנה הפחד חזר והטריד, הקיף את ראשי ודרך על חזי.

אתה לא תפרח כי אינך אמיתי, אתה לא תרים את ראשך האמיתי!!

עצוב ונדכא קמל לו הפרח, דימם ונשרע על אדמה חרוכה

אותה השריפה שהפחד שרף ועיכל כל פינה הגונה של חיים,

"עדיף אז לפרוח בצבעים אחרים ולא בצבעי היפים והמקוריים"

חשב והגה לו הפרח תכנית, "אקנה לי עלים בצבעים שונים שאותם הפחד הישן לא יסיר. 

אתן לי שהות בעולם המתוק, אטעם מגווני הקיום הרחוק,

בחיוך אזדקף ואראה לכולם את קרני חיוכי הגדול החמים.

ובבוא היום אוכל לחזור לצבעיי לאותם העלים שמתחת לבגדיי.

יום יבוא ויגיע מקור חום אל עליי, יפה והדור ורך בכנפיו

יניח מגעו על צבעיי היפים, על הכתר הבז לרגשותי האמיתיים,

יסמקו עלעלי החבויים מתחתיו וירגיש את חומי הבוקע ממעמקים.

ואז אגלה את מקור האמת את הטוב היפה

והקול הזועק."

וביום אשר בו הגיע רצה הפרח להראות את עליו האמיתיים

ואז, ללא משים וללא הבחנה חזר גם הפחד ואיתו הבריחה.

המנוס למרחק למרחב המוגן האיזור שנחבא מכל פרחי הגן.

ולכן כך, ילדי, הפרח היפה מכולם אינו בנמצא.

לפעמים את ריחו נרגיש וניחוח של חלום יעלה בנו חיוך והתרגשות.

מתי יגיע יומו לפרוח אולי לעולם לא נראה את צבעיו, אולי לנצח נחכה לו עד בוש.

יודעים אנו שיש פרח אגדי שלו הפריחה היפה בנמצא, 

אבל עד אותו יום ילדי

הפחד הוא קוטל הבינה.

יום שישי

קשה לי, בודד פתאום צריך לשמוע שקט
מחשבות על אישה כל הזמן
לא מחשבות אהבה ולא מחשבות כאב
לא מחשבות של סגידה ולא מחשבות של כמיהה
היא שם בשבילי לא כאן
האם תהיה האחת לנווט את הזמן
האם האשה שתפרוס לבבה תהיה היפה שמבעד למסך?
זה מתחיל בכמיהה ועובר לתחושה של שייכות, אני שייך לעולמה
היכן היא בעולמי? מדוע נבצר ממני זכרון מוחשיותה?
איך יכול להיות שאני אוהב ולא מסתער?
איך יכול להיות שאני עצוב כעת ולא משתולל להשגתה?
היא מראה לי דרך נעלמה, את הדרך שידעתי על קיומה
הדרך שלא הצלחתי לגלות מעולם, והיא הצליחה להוליך אותי בה
כל כך רוצה להלך שם איתה אבל היא לצידי רק בת לוויה
הרצון ללא יצר, הכמיהה להכרה, להכיר אותה, כל הזמן מקווה שתרסן אותי
את הדרך הישנה, את הדריסה של הלב והפריצה למרחב האישי
היא רואה בי כפרס לכל מי שישיג אותי באמת
היא אומרת שרוצה בי רק לעצמה, מהפחד היא משכה ידיה בחזרה
היא הכינה מקום לעצמה, לידיה, אצלי, אבל לא מעיזה לקחת אותי
אולי כך בשעות שכאלו, ימים כה יפים העברנו בינינו
נזכר אני במילים הנכונות הרוצות, מרחיקות, מלטפות
באהבה שדומעת, שהרגישה את ליבי, שנחשפה לנשמתי
הפחד הוא מעין מסך אפל שבו יש חור קטן מאוד שמאפשר להציץ
ומעבר לחור תראה מה שתרצה, מה שתבקש, משאלות הלב
ניתן לקבל את הכל אבל בשביל זה צריך לקרוע את המסך הזה
ואת המסך הזה אי אפשר לתקן אחרי מעשה. ממש מפחיד
כי המסע הוא רק קדימה לא חוזרים אחורה. הפחד
אני לא מפחד, אני יותר מבולבל האינסטינקט שלי אומר עצור
הראש שלי אומר עבור והלב שלי אומר תחבק, אז אני מנסה
את כולם.
עצוב לי היום