כגולם צפון בתוך פקעת אטום שכבתי עמום מדוכא ורדום.
כל חיוך שניסיתי לתת נמעך ונדרס הושפל ונרמס.
ניסיתי לפרוץ כל חיי מן השק, להסיר מעלי את הבוץ שדבק.
וביום הפריצה כעיוור מפרפר, זוג כנפי הביאוני לשדה הבוער, הזוהר, המוכר לשמצה.
השדה שיוצר בלבבות רטיטה.
הוא מרים ומקפיץ מסנוור ומרקיד, בו נסחפתי, נמהלתי וחיפשתי עתיד.
המון חיוכים נזרקו לעברי, רציתי לדעת את כולן בקרבי, נשמתי את הבל גופן מסבבי.
קופצות מרקדות מחוללות בשבילי.
כפרחים מסביבי דימיתי אותן, הפרפר שהייתי רצה את כולן.
בסופו של הלילה נפלתי שדוד, מרוסק מאוכזב ללא כוח לזוז.
הצלחתי לשאת את כבודי על גבי, לא פגעתי באיש וגם לא בליבי.
מחזור חייו של פרפר מפוחד שיוצא לחופשי מבלי לדעת כיצד.
חוזר מדי ערב למקומו החדש, חיים שהתחילו הבוקר ממש.
כל צעד ושעל הם עולם ומלואו, תגלית חדשה, טיפול בנפשו.
פרפר מרפרף מעל שדה הפרחים היפים ביותר שראה מעודו
ואינו מסוגל להנחית את ליבו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה