מטרת נפשי

הקיצה נפשי ביום שסרחת פתחה את עיניה ואמרה לי מי את
נדמה לשונה כל אותם השנים, השנים שפסעת על ליבי כנוגשים
התחילה שינתה הרבה לפנייך וסבלה את דיכוי ידיי וידייך
כחומר אני מלוטש בידי הזמן קורס ונבנה נהרס ומתוקן
רוחות סערה יניעוני איתן כגזע הברוש הנרעד אך איתן
חיוך שעולה על שפתיי ופורץ ברעד של צחוק מתגלגל מתפוצץ
בזכרון האתמול ששבר את ליבי נאחז במציאות ומרוויח אותי
אני החג סביב מרכז קיומי כלווין המקיף את אוצר נשמתי
נפשי התפכחה והיום נאחזת באוצר האדיר שאותה היוא אוהבת
שקופה וריקה היא נפשי בלעדייך ללא מגע החיבוק של ידייך
התפנה המקום שלך בנפשי את הצלחת לעקור את דמותך מליבי
הגבר העומד כאן אל מול העולם הינו אבא אוהב וגאה מכולם
כי זה יעודי להוביל יד ביד אותך אוצרי לנצח-לעד
עד שיום בו יבוא ותצא לחופשי ואז שוב נפשי תיבב לה בבכי
כי היא שוב תתעורר ותמצא את עצמה כמהה ואוהבת אך די לבדה
ביום שתפרוש את ידייך לשם תרים את רגלייך ותצעד עד עולם
יסתובב הקישור שטווה בגורל את תמונות היום יום הצבועות בחיים
אותם החיים שנפשי עליהם מסתערת בעיניים פקוחות ואיננה נשברת
יום יבוא ותבין את כל מה שקרה על תבכה נערי זו אינה אשמתך
ילדי אהובי אתה לב נשמתי אוצר החיים אתה כל לבבי
לנפש שלי יש מטרה ועיקר
להיות אביך
ילדי איתמר

לעבור הכל

חשש גדול עומד לפני, היום את כבר כה רחוקה מעיניי
ליבי התרוקן מתחושת אהבה וכעת הוא נמלא אכזבה עמוקה
הפחד הינו על איך שנצעד בכיוון הפירוד שגזרנו לעד
האם בקרבות נתבוסס בימים? האם עוד נדע להנעים רגעים?
מדוע הגענו למצב כה קשה? איפה טעינו שבחרנו בזה?
האור שהיה בך כבה בעיניי ולא ידלק עוד ליבך בחיי
סר חיני בעינייך והסרת את העול של היות האישה שאהבתי מכל
נצרב זיכרונך בליבי הדומע הכואב מדי יום, הפך זכרך להיות חסר חום
צינה בליבי והקור בו גדול במקום שפגעת בו אינני יכול
להכיל זכרון של אישה שהיתה משוש של חיי וזרקה את הכל
המקום בו שכנת נותר כעט ריק, הוא ממתין לאחת שתדע לנתק
את זכרון אהבה שקמלה ללא קום, שתזיז לצדדים את חומות האיבה
שתבוא ותנחיל על ליבי משנתה, שתרצה לקבל את הטוב הקיים
ולא תנסה לשנות לעולם, כי ניסיתי לרצות לקבל אותך שוב
לנסות לאהוב מהלב הכאוב
רציתי כל כך לשנות מעשייך אך את התעקשת לאטום את אזנייך
למחוק אפשרות לחיבוק בין ידייך
האם נסתכל עוד איש על רעהו? האם נוכל עוד להטות את ליבנו?
חלפה התקופה של ליבך בחיי. הדמעות זלגו במורד לחיי
שטפו את ליבי ואמרו לו - חכה!
תוכל לעבור את הכל אם תרצה.

ביום של פרפר

כגולם צפון בתוך פקעת אטום שכבתי עמום מדוכא ורדום.

כל חיוך שניסיתי לתת נמעך ונדרס הושפל  ונרמס.

ניסיתי לפרוץ כל חיי מן השק, להסיר מעלי את הבוץ שדבק.

וביום הפריצה כעיוור מפרפר, זוג כנפי הביאוני לשדה הבוער, הזוהר, המוכר לשמצה.

השדה שיוצר בלבבות רטיטה.

הוא מרים ומקפיץ מסנוור ומרקיד, בו נסחפתי, נמהלתי וחיפשתי עתיד.

המון חיוכים נזרקו לעברי, רציתי לדעת את כולן בקרבי, נשמתי את הבל גופן מסבבי.

קופצות מרקדות מחוללות בשבילי.

כפרחים מסביבי דימיתי אותן, הפרפר שהייתי רצה את כולן.

בסופו של הלילה נפלתי שדוד, מרוסק מאוכזב ללא כוח לזוז.

הצלחתי לשאת את כבודי על גבי, לא פגעתי באיש וגם לא בליבי.

מחזור חייו של פרפר מפוחד שיוצא לחופשי מבלי לדעת כיצד.

חוזר מדי ערב למקומו החדש, חיים שהתחילו הבוקר ממש.

כל צעד ושעל הם עולם ומלואו, תגלית חדשה, טיפול בנפשו.

פרפר מרפרף מעל שדה הפרחים היפים ביותר שראה מעודו

ואינו מסוגל להנחית את ליבו.