החיוך היפה

איך קורה שחיוך יפה רחוק כל כך ממני?
מילים של צחוק עולות כמו מטר של ידים  מלטפות ומחבקות.
 אותו חיבוק שניתן לחלום עליו בלי מאמץ.
אותו חיוך שנראה כמו נולד על ידי האור עצמו.
כל כך יפה וכל כך רחוק.
גבעות הסלע והחול, הרים אדירים וים כחול, שמיים וארץ המרחק גדול.
כעטיפה הלב ריק מתוכן ורוצה לחבק את המתנה השמורה רק לו.
אותו מקום החסום לכן, אותן פנים וגופים יפים שעברו ,נגעו אבל לא נצרבו.
אותו המקום הממתין לחיוך , ולליטוף הרחוקים שכמעט וקרס בלילות הקרים. אותו המקום שנפתח ונסגר באותה השניה שהרגיש וחווה אבל לא התרצה.
מקום ששמור לאותו החיוך לעיני השקד החומות הנוגעות, לאותו הליטוף המבריא המרפא המביא איתו רוך קטיפתי ובוער.
האם ימצא אז הלב את אותו החיוך?
האם יניח ידיו על ההר הכבוש?
האם עוד ידע אהבה על עורו?
הלב שחלם על חיוך מרחוק, על ליטוף רגשותיו במגעו של האור.
מרגיש בידיו את את גודלו של אין,
נוטף אהבה ולעד מקווה שיחזור אליו שוב
החיוך היפה.