מכירים את שביזות יום א' שיש לנו? חיילים בצבא, אזרחים ועבודה,
תלמידים ובית ספר? לאבא גרוש זה ביום שהילד הולך. הילד היה אצלך כל הסופ"ש
ואתה מתחיל לספור את הדקות לאחור לרגע שהוא יעזוב ובעצם אתה כל הזמן מנסה רק לשכוח
את הספירה הזאת אבל מה לעשות - זה תמיד שם ברקע.
אתה מנסה להרוויח כמה שיותר רגעים של הנאה איתו, רגעים של ביחד, אותם
רגעים שנקראים KODAK MOMENTS באנגלית. רגעים שננצור
לנצח. אתה עובר איתו על שיעורי הבית שלו ומנסה לתת לו להרגיש כמה אבא מבין מנוסה
ואחראי לתת לו גיבוי לגבי הלימודים, וזאת למרות שממש לא מעניין אותך ואולי אפילו
לא ממש משנה לך מה הוא לומד כל עוד יהיה איתך.
אחרי זה אתם יוצאים לטיול או שוטפים את האוטו ביחד או שעשוע אחר בכדי
למלא את הזמן שיש לכם האחד עם השני, אותו זמן שהוקצב מראש. 29 שעות בשבוע אם הוא
לא נשאר לסופ"ש ו 53 שעות בשבוע במידה והוא כן נשאר. תעשו את החישוב: 31%
מהשבוע אם הוא נשאר לסופ"ש ו17% אם לא.
לריב על שעות נוספות זה לא יביא כלום. אם כך מה שנותר הוא באמת לנצל
את הזמן בצורה הטובה ביותר האפשרית. ואיך עושים את זה? שאלה טובה. האם נעשה כל מה
שהוא רוצה? הרי זה הזמן שלו איתי. אולי נעשה מה שאני רוצה? הרי זה הזמן שלי איתו. טוב,
ככה אף אחד לא יצא מרוצה. צריך להגיע לעמק השווה אם כך, וזה אומר לעשות מה שהוא
רוצה. אבל בכל זאת אם נעשה כך איך ישאר לי זמן לתרום את חלקי בחינוך שלו? ובכלל - איך
תהיה ההשפעה שלי על חייו? האם אני אהיה מבחינתו רק האבא המגניב שבאים לשחק אצלו
ואפשר להשוויץ בו בפני כל החברים? אותו אבא שיקנה משחקים וישחק ויעשה שיגועים??
סביר להניח שכן. אבל למה?
אולי רגשות אשם.
אולי אני צריך לתת לו את כל מה שהוא רוצה כי פתאום לי
טוב יותר מבעבר, ואולי אני יכול פתאום לראות את החיים שלי ושלו בצורה ברורה יותר
וללא הפרעות כמו קודם. אם המון גברים נשואים מרגישים מעין מחנק בנישואים שלהם עד
הרגשה של כלא ממש ופתאום הם מתגרשים והנה יש להם המון חופש ממה שהפריע להם בעבר
והם לא ממש יודעים איך לעבד את הנתון הזה. חלקם מתחילים בסידרת
"כיבושים" בסגנון גולני או צנחנים - "קדימה הסתער" לעבר כל
מחשוף אפשרי - ויש שאותם גברים שפשוט מתחילים לצאת לחופשות בארץ ובעולם בתדירות
גדולה יותר. יש גם גברים שמתחילים לבזבז כסף על עצמם בצורה מוגזמת, או להבדיל - מתעסקים
בתחביב שלא היה להם זמן אליו לפני כן. ויש כמובן את אלו שהולכים על הכל, או על הרוב.
אני זוכר שלפני שנה וחצי בערך טסתי עם חבר לחו"ל. החבר, בסטאטוס
דומה לשלי רק עם וותק גדול יותר ממני במקצת, קנה לבנותיו בערך את כל דרום ספרד
בצורת מתנות קטנות ובגדים. עד מהרה שמתי לב שאני מדביק אותו בקצב קניית המתנות לבן
שלי ומנסה להשיג עוד ועוד שטויות וצעצועים לילד. בכל קניה של משהו חדש הרגשתי
אושר. כאילו שקניתי את אותם דברים לעצמי. ידעתי שאני לא מאושר מעצם הקניה לבן שלי
אלא שפשוט יש לי איזו מיכסה להגיע אליה בנושא המתנות, כאילו שאם אקנה יותר מתנות אוכל
להרגיש טוב יותר עם עצמי. אז קניתי וקניתי עד שכבר לא יכולתי לסחוב במזוודה יותר.
וזה עזר.
נראה לכם?
חצי שנה אחרי זה טסנו שוב יחד אני ואותו חבר הפעם לתאילנד, והפלא ופלא
- החבר הצליח במשך שבועיים לקנות בערך את מה שמשפחה מצליחה לקנות בחודש. והכל
בשביל הבנות. ממש כמות כפולה של מתנות מאשר דרום ספרד חצי שנה לפני כן. וכן, גם
אני בדיוק אותו דבר. כמות המתנות שהבאתי לבן שלי היתה פשוט מטורפת. אז הבנתי משהו
שאנחנו עושים... ככל שאנחנו טסים רחוק יותר ונהנים יותר ככה אנחנו מרגישים רע עם
עצמינו לגבי זה שהילדים לא איתנו ולכן בכדי לפצות על כך אנחנו קונים להם יותר
מתנות.
אז למה?
למה אנחנו בכלל מרגישים רע שנסענו בלעדיהם? הרי רצינו לטוס בלעדיהם רק
אנחנו כדי לעשות חיים, לעשות מה ששני גברים גרושים יכולים לעשות בחופש כזה. זאת
הסיבה. נגיד אותה בקול רם, לא רצינו להיות עם הילדים שלנו. רצינו חופש!!
רצינו להיות ילדים בעצמינו בלי אמא ובלי אחים ובלי שכנים ובלי... נו אתם מבינים
למה אני מתכוון.
ואיך הילדים קיבלו את העניין לדעתכם?
"מה אבא, באמת אתה טס? ומה תביא לי?", "אבא אפשר
לבוא איתך? לא? טוב אז אם ככה תביא לי את הבאקוגן הזה ואת החללית הזאת ואת..."
ועוד הסכמים כמובן מפה עד שם ובחזרה. ואתה אומר "כן בטח אין בעיה אם אני
אמצא אני אביא לך הכל רק תגיד."
אז אם נסכם את זה אז נוכל לומר שבמקרה של נסיעות לחו"ל רגשות אשם
הם החברים הטובים ביותר של הילדים. כן, ככה ילדים רק מחכים שטטוס לחו"ל כי
אבא מביא מלא מתנות כל פעם שהוא טס, ומי לא אוהב מתנות?? אז ברור שנמשיך לטוס
וברור שנביא מלא מתנות כאשר נחזור ואולי, אולי פעם נצליח גם להרגיש טוב כשנהנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה