רגשות אשם ומתנות

מכירים את שביזות יום א' שיש לנו? חיילים בצבא, אזרחים ועבודה, תלמידים ובית ספר? לאבא גרוש זה ביום שהילד הולך. הילד היה אצלך כל הסופ"ש ואתה מתחיל לספור את הדקות לאחור לרגע שהוא יעזוב ובעצם אתה כל הזמן מנסה רק לשכוח את הספירה הזאת אבל מה לעשות - זה תמיד שם ברקע.

אתה מנסה להרוויח כמה שיותר רגעים של הנאה איתו, רגעים של ביחד, אותם רגעים שנקראים KODAK MOMENTS באנגלית. רגעים שננצור לנצח. אתה עובר איתו על שיעורי הבית שלו ומנסה לתת לו להרגיש כמה אבא מבין מנוסה ואחראי לתת לו גיבוי לגבי הלימודים, וזאת למרות שממש לא מעניין אותך ואולי אפילו לא ממש משנה לך מה הוא לומד כל עוד יהיה איתך.

אחרי זה אתם יוצאים לטיול או שוטפים את האוטו ביחד או שעשוע אחר בכדי למלא את הזמן שיש לכם האחד עם השני, אותו זמן שהוקצב מראש. 29 שעות בשבוע אם הוא לא נשאר לסופ"ש ו 53 שעות בשבוע במידה והוא כן נשאר. תעשו את החישוב: 31% מהשבוע אם הוא נשאר לסופ"ש ו17% אם לא.

לריב על שעות נוספות זה לא יביא כלום. אם כך מה שנותר הוא באמת לנצל את הזמן בצורה הטובה ביותר האפשרית. ואיך עושים את זה? שאלה טובה. האם נעשה כל מה שהוא רוצה? הרי זה הזמן שלו איתי. אולי נעשה מה שאני רוצה? הרי זה הזמן שלי איתו. טוב, ככה אף אחד לא יצא מרוצה. צריך להגיע לעמק השווה אם כך, וזה אומר לעשות מה שהוא רוצה. אבל בכל זאת אם נעשה כך איך ישאר לי זמן לתרום את חלקי בחינוך שלו? ובכלל - איך תהיה ההשפעה שלי על חייו? האם אני אהיה מבחינתו רק האבא המגניב שבאים לשחק אצלו ואפשר להשוויץ בו בפני כל החברים? אותו אבא שיקנה משחקים וישחק ויעשה שיגועים?? סביר להניח שכן. אבל למה?

אולי רגשות אשם.

 אולי אני צריך לתת לו את כל מה שהוא רוצה כי פתאום לי טוב יותר מבעבר, ואולי אני יכול פתאום לראות את החיים שלי ושלו בצורה ברורה יותר וללא הפרעות כמו קודם. אם המון גברים נשואים מרגישים מעין מחנק בנישואים שלהם עד הרגשה של כלא ממש ופתאום הם מתגרשים והנה יש להם המון חופש ממה שהפריע להם בעבר והם לא ממש יודעים איך לעבד את הנתון הזה. חלקם מתחילים בסידרת "כיבושים" בסגנון גולני או צנחנים - "קדימה הסתער" לעבר כל מחשוף אפשרי - ויש שאותם גברים שפשוט מתחילים לצאת לחופשות בארץ ובעולם בתדירות גדולה יותר. יש גם גברים שמתחילים לבזבז כסף על עצמם בצורה מוגזמת, או להבדיל - מתעסקים בתחביב שלא היה להם זמן אליו לפני כן. ויש כמובן את אלו שהולכים על הכל, או על הרוב.

אני זוכר שלפני שנה וחצי בערך טסתי עם חבר לחו"ל. החבר, בסטאטוס דומה לשלי רק עם וותק גדול יותר ממני במקצת, קנה לבנותיו בערך את כל דרום ספרד בצורת מתנות קטנות ובגדים. עד מהרה שמתי לב שאני מדביק אותו בקצב קניית המתנות לבן שלי ומנסה להשיג עוד ועוד שטויות וצעצועים לילד. בכל קניה של משהו חדש הרגשתי אושר. כאילו שקניתי את אותם דברים לעצמי. ידעתי שאני לא מאושר מעצם הקניה לבן שלי אלא שפשוט יש לי איזו מיכסה להגיע אליה בנושא המתנות, כאילו שאם אקנה יותר מתנות אוכל להרגיש טוב יותר עם עצמי. אז קניתי וקניתי עד שכבר לא יכולתי לסחוב במזוודה יותר. וזה עזר.

נראה לכם?

חצי שנה אחרי זה טסנו שוב יחד אני ואותו חבר הפעם לתאילנד, והפלא ופלא - החבר הצליח במשך שבועיים לקנות בערך את מה שמשפחה מצליחה לקנות בחודש. והכל בשביל הבנות. ממש כמות כפולה של מתנות מאשר דרום ספרד חצי שנה לפני כן. וכן, גם אני בדיוק אותו דבר. כמות המתנות שהבאתי לבן שלי היתה פשוט מטורפת. אז הבנתי משהו שאנחנו עושים... ככל שאנחנו טסים רחוק יותר ונהנים יותר ככה אנחנו מרגישים רע עם עצמינו לגבי זה שהילדים לא איתנו ולכן בכדי לפצות על כך אנחנו קונים להם יותר מתנות.

אז למה?

למה אנחנו בכלל מרגישים רע שנסענו בלעדיהם? הרי רצינו לטוס בלעדיהם רק אנחנו כדי לעשות חיים, לעשות מה ששני גברים גרושים יכולים לעשות בחופש כזה. זאת הסיבה. נגיד אותה בקול רם, לא רצינו להיות עם הילדים שלנו. רצינו חופש!! רצינו להיות ילדים בעצמינו בלי אמא ובלי אחים ובלי שכנים ובלי... נו אתם מבינים למה אני מתכוון.

ואיך הילדים קיבלו את העניין לדעתכם?

"מה אבא, באמת אתה טס? ומה תביא לי?", "אבא אפשר לבוא איתך? לא? טוב אז אם ככה תביא לי את הבאקוגן הזה ואת החללית הזאת ואת..." ועוד הסכמים כמובן מפה עד שם ובחזרה. ואתה אומר "כן בטח אין בעיה אם אני אמצא אני אביא לך הכל רק תגיד."

אז אם נסכם את זה אז נוכל לומר שבמקרה של נסיעות לחו"ל רגשות אשם הם החברים הטובים ביותר של הילדים. כן, ככה ילדים רק מחכים שטטוס לחו"ל כי אבא מביא מלא מתנות כל פעם שהוא טס, ומי לא אוהב מתנות?? אז ברור שנמשיך לטוס וברור שנביא מלא מתנות כאשר נחזור ואולי, אולי פעם נצליח גם להרגיש טוב כשנהנה.

איך להיות אבא גרוש?

נו... אז איך עושים את זה? איך מתפקדים כאבא? ולא כל שכן גרוש? לא יודע מה אני ביל קוסבי? אף אחד לא הסביר לי איך עושים את זה וגם לא זכור לי שקיבלתי את המדריך למשתמש בבית היולדות. פתאום הוא יצא הגוש בשר מכוסה בשיער רטוב ומלוכלך וכל כך יפה שהתאהבתי בו באותו רגע... שניה שניה שניה, זה בלוג של אבא לא של אמא אז מה פתאום כל המוצי פוצי הזה אההה? אולי כי הוא כל כך יפה. טוב אז הוא יצא ולמרבה הפלא הוא היה מאוד שקט לא הוציא מילה מהפה הקטן שלו. לא איפה אני לא מי אני לא תחזירו אותי חזרה... כלום. כל הכבוד גבר תשתוק ותמשיך ככה, ואז בלי לשים לב עפה לה כאפה על התחת הקטן שלו והוא נבהל והתחיל לומר את כל מה שציינתי למעלה ועוד המוןןןן דברים אחרים בשאגה ענקית כזאת בבבוווואאאההההה!!!! מסכן קטן שלי, נו מה יהיה עם המוצי פוצי?

אז ארזנו את המשלוח והכנסו לו כמה זריקות ואספנו כמה טונות של חיתולים ובקבוקים ושאר ירקות בנוסף על הטונות שחיכו לנו כבר בבית שאגרנו במשך החצי שנה האחרונה, ועלינו לרכב. הגענו הביתה ואז התחילה המסיבה הגדולה- להיות אבא! אבל איך לעזעזל?? איך להיות אבא??? מה לי ולזה? כל מה שרציתי היה... ואז שוב הוא בכה. ושוב ראיתי אותו קטן והרבה יותר נקי ממקודם ולא ממש היה איכפת לי מה רציתי פשוט הוא היה שם בידיים שלי וידעתי מה אני רוצה. אותו.

עברו שנים והמון שאלות, השאלו הראשונות היו: גרררר חחח מלללל. אח"כ הן הפכו ל אבא אמא קקה. ומואחר יותר הפכו ל אבא איפה אתה? אמא איפה את? ואז גם השינוי הגיע אותו שינוי שלא היה מתוכנן וממש לא היה רצוי לאף אחד מאיתנו לפחות ככה חשבנו כאשר חלמנו על העתיד שלו... הגירושין.

הגירושין, הפרידה, המעבר לבית חדש, הבילבול הגדול שלו, הפחד האדיר שלי מהפגיעה בו, ואז שלב השאלות: אבא למה יש לך בית חדש משלך? אבא למה אתה לא מקריא לי יותר סיפור לפני השינה? אבא למה אתה לא רוצה להיות לידי כל יום?  שאלות שאין לי תשובה אמיתית להשיב לילד בן 3.5 שכל מה שעובר לו בראש זה שהוא איכשהו אשם במצב. לך תסביר לילד הזה שאבא לא יכול לתת לאמא את מה שהיא רוצה, ולך תסביר לו מה אמא רוצה, ולמה אמא לא יכולה לתת לאבא את מה שהוא רוצה, ומה לעזעזל אבא רוצה???

אבא רק רוצה לדעת איך להיות אבא!!

והפעם גם איך להיות אבא גרוש. כל מילה נשקלת מאה פעמים לפני שיוצאת לאוויר וכל משפט צריך להיות מנוסח בצורה שלא תפגע בזאטוט הזה. וכל זה גם כאשר הראש עדיין עסוק בפרידה מאותה אשה. אבל אני גבר לא?? אני החזק כאן (לפחות ככה סיפרו לי פעם), למה אני צריך להיות שבו"ז ומדוכא בגלל שמשהי כבל לא איתי ועכשיו בגללה אני לא איתו כל יום? למה?...רגע רגע לקחת אוויר, לספור עד 10, בגללה? ומה אני? מה אני עשיתי בכדי להגיע למצב הזה? לא מצליח לשים את האצבע על זה כרגע אבל נגיע לשם יום אחד אני בטוח. טוב אז נצא מתוך הנחה שבאמת יש לי יד (או שתיים) בדבר ונראה מול מה בעצם אני מתמודד כרגע. ילד בן 3.5 שלא מבין באיזה משחק מפגר ההורים שלו משחקים איתו. אולי זה סוג של מחבואים שבועי כזה שמשחקים אותו כל השבוע? אבא מסתתר איפשהו איזה יום ואז מגלה את עצמו ולוקח אותי לבית החדש שלו ואז תור אמא להתחבא? או שזה משחק של העברת הודעות מוזר כזה שלא ממש הבנתי את המטרה שלו, אבא אומר משהו ואני לא מבין אז אני מספר לאמא מה שאבא אמר לי והיא עושה פרצוף מוזר ואומרת משהו שגם אותו אני לא מבין אז אני מספר לאבא מה שאמא אמרה ואז תורו לעשות פרצוף מוזר שכזה, באמת משחק לא ממש מעניין.

אז עכשיו הזמן שלנו מוגדר, כלומר, אם פעם הזמן שבילינו היה חלק מהיומיום אז היום הוא מוגדר בחוק כ"זמן של אבא" אותם ימים שהבן שלי נמצא ברשותי או בחזקתי או כל מילה אחרת שהחוק מחליט להשתמש בה. אז כיום השאלה שלי היא התארכה במילה אחת...

איך להיות אבא גרוש??

איפה השארתי את המדריך לאבא העתידי שחילקו לי בבית היולדות??? אההה נכון לא חילקו. טוב נו מילא, מה לעשות שיש לנו רק את החיים ואת עצמינו לנסות את כל הדרכים ולעשות את כל הטעויות האפשריות בדרך, ואם אפשר אז למה לא לבלבל לבן שלי את הראש עד שהוא ישתגע בגלל הבעיות של אמא ואבא שלו?? מה טוב שנתנו לכולנו את הזכות הזאת.

אז למה אני בכלל כותב את כל זה? אולי כי אין לי מקום אחר לומר את הדברים האלו, או אולי כי כאן באינטרנט אני יכול לכתוב מה שבא לי וגם לכל אחד אחר מותר לכתוב מה שבא לו אפילו כאן אצלי בבלוג הזה או השני. אם מישהו מרגיש משהו או מזדהה עם מה שרשום כאן הוא מוזמן לומר את זה אם לא אז לא. מה שחשוב זה בעצם שאולי לא קיבלנו את המדריך ההוא ועדיף שכך כי ככה כל אחד לומד דרך אחרת שתענה על השאלה... איך להיות אבא? ועוד גרוש. חחחח.